ההיסטוריון היהודי, יוסף בן מתיהו, הידוע יותר בהיסטוריה בשם פלביוס יוסף בן מתתיהו (כ-37-95 לספירה), בספרו "קדמוניות היהודים", שצוטט בהרחבה על ידי היסטוריון הכנסייה אוזביוס מקיסריה (265-369 לערך) ב- ה"Historica Ecclesiastica" שלו מספר, בפירוט רב, את ההתקפה הרומית על ירושלים בשנת 70 לספירה. התיאור שלו כולל תקרית מוזרה של קניבליזם במהלך המצור על ירושלים על ידי חיילים רומיים.
סיפורו של יוסף בן מתתיהו הוא בעל ערך רב להיסטוריונים, לאחר שהיה עד ראייה. יוסף בן מתתיהו נפל לידיים רומיות בהגנה על הגליל (היה חייל ולחם ברומאים בגליל, שנים ספורות לפני תחילת המצור על ירושלים). הוא הובא על ידי הרומאים לחזות במצור.
הקמפיין הרומי בפלסטין החל בהתקוממות של חמושים יהודים באזור הכפרי בשנת 66 הכוחות הרומאים לספירה בפיקודו של וסאסיאן היה מעורב בקמפיין נגד המיליטנטים בכפר במשך כמה שנים לפני שהמצור על ירושלים החלה. היהודי הקהילה הדתית בקומראן נעקרה בשנת 68 לספירה. המלחמה התכנסה עד מהרה לירושלים בעונת הפסח של שנת 70 לספירה כשהחיילים הרומאים, עתה בפיקודו של טיטוס בנו של אספסיאנוס, סגרו על ירושלים מאות אלפי יהודים מהארץ שמסביב חיפשו מקלט. בירושלים בין חומותיה.
יוספוס העריך את מספר היהודים בירושלים בעונת פסח 70 לספירה עלה ל-3 מיליון. ככל שהתקדם המצור החל הרעב. שודדים חמושים יצרו עד מהרה הרגל ללכת מבית לבית בחיפוש אחר מזון, לפרוץ דלתות ולהחרים מזון או כל דבר בעל ערך לעצמם. ככל שהמחסור במזון התגבר, התנאים החמירו והסדר התקלקל לחלוטין בעיר הנצורה, כאשר המוני חמושים השתוללו לגמרי בביזה, הרג וביטוט בתים והחרימו את כל החנויות שהם יכלו לשים עליהן את ידיהם מבלי לדאוג כיצד הקורבנות שלהם ישרדו.
לדברי יוסף בן מתתיהו, התנהגות הכלב המטורפת של השודדים החמושים גרמה למצוקה רבה לאנשים רגילים שהחלו למות בהמוניהם בבתיהם וברחובות מרעב. בעיצומו של הגיהנום הזה הייתה אישה מסוימת מריה בת אלעזר מבתצור, בעלת חינוך משפחתי נכבד ועשיר. היא ברחה עם פליטים אחרים מביתה הכפרי לירושלים באביב 70 לספירה לפני התקדמות הכוחות הרומאים. כולם ידעו שהיא עשירה, אז היא הפכה לקורבן מועדף של בוזזים ופורעים שפשטו ממנה במהרה מכל מה שהיה ברשותה. תוך כדי כך היא התנגדה בתוקף לנסות לעתים קרובות להסתיר את רכישותיה, כי היה לה כסף לקנות איתו אוכל. אבל הבוזזים שמרו עליה והיו שודדים את ביתה ביסודיות ברגע שהם האמינו שרכשה חנויות חדשות, ולא השאירו לה דבר. עד מהרה נמאס לה להתנגד ולרכוש מזון לטובת הבוזזים. בסתר היא הרגה את תינוקה היונק וצלה את הבשר. הריח המתוק של הבשר הצלוי משך תשומת לב ומייסריה שוב חזרו ודרשו ממנה לוותר על הצלי שלה. מרי, בשלב זה, כנראה יצאה מדעתה במצוקה גדולה אמרה להם בקור רוח שהיא הכינה להם משתה ושמרה את החלק הטוב ביותר להנאתם. היא הובילה אותם למקום שבו כוסו השרידים האכולים למחצה של תינוקה וחשפה בפניהם את המראה הנורא. אפילו גברים שהתקשו בגלל זוועות המלחמה היו המומים ונחרדו בפחד למראה התינוק הצלוי שנאכל למחצה על ידי אמו.
"זה הבן שלי," אמרה להם. "המעשה הוא נפש. תאכל, כי גם אני אכלתי. אל תהיה רחום יותר מאישה, ולא רחם יותר מאם. אבל אם אתה יותר מדי יראת שמים ותתרחק מהקרבתי, השאר לי השאר." למשמע המילים הללו, הגברים, מזועזעים נורא, יצאו מהחדר בשקט. אף אחד לא חשב לשלול ממנה את החנות האחרונה שלה.
בינתיים המלחמה הסלימה ובמהרה החלו הניצולים לסחוב המוני גופות מעל חומות העיר אל העמק שמתחתיו. כל כך נורא היה מראה התעלות המלאות בגופות נפוחות ונוזלות עד שאפילו המפקד הרומי טיטוס זעק למראה הקורא לאלוהים כדי להעיד על כך שזה לא מעשה ידיו. אלו שניסו להימלט מהעיר הנצורת נלקחו על ידי החיילים הרומאים, הוצלפו ועונו ולאחר מכן נצלבו בחיים לפני חומות העיר. קורות צליבה צצו בזו אחר זו לתוך יער של אלפי גופות צלובות. חיילים רומאים תוקפים נתקלו בקבוצה של כ-6,000 נשים וילדים שביקשו מקלט בחלק משטח המקדש החיצוני. הם פשוט הציתו את הקלויסטר ושרפו למוות את 6,000 הנשמות.
יוספוס העריך את מספר ההרוגים היהודים בכ-1.1 מיליון ("ברעב ובחרב"). הניצולים מעל גיל 17 נשלחו כאסירים למחנות עבודה במצרים והילדים (כ-90,000) נמכרו כעבדים.
